חברים אני לא יודעת מה אתכם אך אני הייתי כל השבוע האחרון בתוך עננת נוסטלגיה, ואם אתם שואלים למה - אז אספר לכם!
אני עליתי לישראל בשנת 1957 ושנה זו הייתה שנה שביעית לבצורת קשה שעברה על הארץ. בחדשות פוקס ששידרו לפני הסרטים בקולנוע הראו את אדמת הנגב מבוקעת וצמא למים.
ואז הגיע החורף - חברה זה היה חורף אכול מניוק.
היינו אז בקיבוץ מענית בצפון ופשוט הכל היה מוצף והבוץ הגיע לנו מעבר לברכיים. לדוגמה - כשהלכנו לשתול בטו בשבט שתלנו בתוך בוץ והיה צורך לדחוף את השתילים במהירות לאדמה מכיוון שהגומות נסתמו במים.
מאז עברתי בארץ עוד שנים של בצורת מצד אחד וחורפים גשומים מנגד.
שנה נוספת שאני זוכרת (כך אומרת הסבתא) היתה לפני 42 שנה באותו חורף טיילנו באזור קיבוץ כינרת כשלפתע ראינו את הסכר מתרומם על מנת להוריד את מפלס הכנרת קרוב לקיבוץ ולמנוע הצפה. בהברקה של רגע לקחתי אז סל קניות ונעמדתי על הסלעים ליד הסכר ופשוט דגתי לנו את הארוחה הבאה. מאז חברים עברו הרבה מים בכינרת ולצערנו המפלס שלה היום מאוד נמוך.
בואו נתפלל שחורף זה יעלה את המפלס ויחזיר לכינרת שלנו את תפארתה...
הי ברוניה, למה הפסקת? תמשיכי לכתוב, ראיתי את הבלוג שלך היום ונהנתי לקרוא את הסיפורים. מקווה לקרוא עוד כמה בקרוב... תודה, מיכל.
השבמחק